הסיפור של רובי

למ’, ש’ ולכל שאר האנשים הנפלאים של בוני עולם!

 רציתי לשתף אתכם באנקדוטה אחת קטנה.

כשיצאתי עם רובי מבית החולים ירד גשם. גשם חזק. נעמדתי באמצע רחבת הכניסה של בית החולים ולא יכולתי לזוז. הסתכלתי על השמיים ואילו שהן טיפות התחילו לרדת גם מהעיניים שלי.

כשנכנסתי לבית החולים היה יום איירי שטוף שמש ועכשיו אני יוצאת ממנו וגשם יורד לו בעוז…

שבעה חודשים שכבתי בבית החולים. בלי לראות את אור השמש. כמעט בלי לרדת מהמיטה. שבעה חודשים בהם לא היה לי דבר לעשותו חוץ מלדבר ולחשוב וגם הדיבורים וגם המחשבות נעו כל הזמן סביב אותו הציר. אחוזי הסכוי הנמוכים כל כך. התקווה הקלושה, היאוש. הפחד שכל ההשקעה הגדולה הזו היא בעצם לשווא…

לא יודעת איך הייתי שורדת את הימים האלו בלעדיכם, כמו שאין לי מושג איך הייתי שורדת את כל אלו שקדמו להם. בלי העידוד, הליווי, התמיכה, ה-הכל.

מצרפת את התמונה שדמינתי כל החודשים האינסופיים האלו. נכון שהיא עוד יותר מתוקה מהדמיון?

לחצו כאן לתרומות »