הסיפור של צביקה

לכל הצוות הנפלא של בוני עולם!

אם יש בעולם מישהו שהיה בטוח, אבל בטוח לגמרי, שהוא כבר לא יצטרך אישית את ‘בוני עולם’ – זו הייתי אני.

כשהתחתנתי עוד לא מלאו לי שמונה עשרה. תשעה וחצי חודשים אחר כך, כבר הייתי אמא. אמא אמיתית בת שמונה עשרה וחצי. החברות שלי עוד ישבו בסמינר, הקשיבו למורות וכתבו מבחנים ואני נדנדתי עריסה בלילות והתלבטתי בין תחליפי החלב השונים. אני זוכרת עד היום איך נתקלתי בחוברת של ‘בוני עולם’ בחדר המדרגות. זה היה בערב ראש השנה, אם אני לא טועה. הזזתי אותה הצידה, מתמרנת עם העגלה היוקרתית שלי בחדר המדרגות הצפוף וחושבת לעצמי בחיוך שאלי זה כבר לא שייך, ברוך השם. אחר כך הרמתי אותה בכל זאת, סקרנית לקרוא מה הם כותבים שם. מה קורה אצל כאלו שזה לא טבעי אצלן ככה, כמו אצלי. מה הן חושבות, מה הן מרגישות, ומה זה בדיוק ה’טיפולים’ האלו שעליהם מדברים.

קראתי קצת. אחר כך התינוקת שלי בכתה וקמתי לטפל בה ואחר כך כבר לא מצאתי את החוברת. אולי בעלי זרק אותה ואולי היא נדחפה בערמת העיתונים. לא נורא. העיקר שאלי ברוך השם זה כבר לא מדבר ושה’ יעזור לכל הזקוקים לישועה, מהר.

הארוע הקטנטן הזה נשכח ממני לגמרי. החיים שלי היו עמוסים ומקסימים והתוכניות שרקמתי לעתיד עמוסות לא פחות.

לא היה לי ספק שתהיה לי בעז”ה משפחה ברוכה. אם בגיל שמונה עשרה וחצי כבר התחלתי את קריירת האימהות שלי, אז…

אבל לקב”ה היו תוכניות אחרות לגמרי.

אני, שהייתי הראשונה בכיתה להוביל עגלה ולחבוק תינוקת, מצאתי פתאום את עצמי עם ילדה גדולה שפוסעת לצידי, וידי ריקות. החברות הובילו עגלות תאומים שמעליהן ומצידיהן משתרכים קטנטנים. אני גרה בעיר חרדית צעירה ושוקקת ב”ה ומשפחות ברוכות בה הן חלק מהשגרה השגרתית ביותר. גם אני חלמתי על משפחה כזו, כמובן, והייתי כבר בטוחה ומסודרת לגביה, אבל לא כך רצה ה’.

“רק לי מכל הגן אין אף אח או אחות”, בישרה לי הילדה שלי בעצב באחת השנים. “אני מתפללת כל כך חזק לה’, אז למה הוא לא שולח לנו שום שום תינוק?” “למה רק לכל הדודים, והשכנים, ולכל החברות מהגן הוא נותן, ולפעמים גם שניים ביחד?”

הייתי צריכה להתמודד עם השאלות שלה והשעמום, והכאב והקנאה, וביחד איתם גם עם אלו שלי שהיו נוקבים וצורבים עוד פי כמה.

רציתי כל כך בית מלא בילדים והיתה לי רק ילדה אחת.

כמובן שלא ישבתי בשלוב ידיים. החיים שלי היו מורכבים מגידול בילדה וממאמצים לילדים נוספים כמעט באותה מידה… אבל שום דבר לא הועיל.

יום אחד קפצה אלי אחת האחייניות לקחת שקית בגדים שהכנתי לאחותי בשביל הבת שלה, שקטנה מבתי. כבר הפסקתי לשמור בגדים והעברתי הכל הלאה, לאחיות והגיסות. “יש איזו חוברת בתיבת דואר שלכם”, אמרה לי האחינית בת התשע, “קראתי קצת מה שכתוב שם ונראה לי שהם עוזרים לכל מיני אנשים שאין להם תינוקים. אולי הם יעזרו גם לך?”

קפצתי כמו אחרי שוק חשמלי. נזכרתי פתאום בחוברת ההיא מחדר המדרגות… זו שהייתי בטוחה שאלי היא כבר לא תהיה שייכת לעולם… מי חלם אז שהצעירונת הזו שחבקה תינוקת כשעוד לא גמרה לגדול בעצמה תהפוך אחרי כמה שנים לעקרה? (הרופאי הגדירו את הבעיה שלי כעקרות משנית ומי כמוכם יודע שעקרות משנית היא עקרות לכל דבר, מבחינת הבעייתיות בטיפול).

בכל אופן, ברגע שהיא הלכה שלפתי את החוברת וחייגתי למספר הרשום שם, וביקשתי עזרה.

היתר הסטוריה. הבעייה באמת לא היתה פשוטה, אבל אתם, עם הידע העצום שלכם, הפניתם אותי לרופא אחר שבחר לטפל באופן אחר לגמרי.

וככה, ביום בהיר ומקסים אחד, הצטרף תינוק חדש ונפלא למשפחה הקטנטנה שלנו. הילדה שלי היתה כמעט בת תשע כשרצה בין השכנים באושר שאין דומה לו לבשר על האח הקטן שנולד לה ואני? אני כבר לא האמא הצעירה והקצת טיפשה בת השמונה עשרה וחצי… ממש לא.

אני יודעת להעריך, חזק, יודעת להודות, ורוצה גם להודות מכל הלב לכם, הארגון המקסים והיקר, שלא דחה אותי על הסף כי כבר יש לי ילדה אחת ויש אחרים שאין להם בכלל, אלא עשה כל מה שאפשר כדי לזכות אותי בילד נוסף.

ישלם ה’ שכרכם ותהי משכורתכם שלמה מעם ה’!

לחצו כאן לתרומות »