הסיפור של יוכבד

קוראים לי איילה. אני בת 55, בלי ילדים. כך רצתה ההשגחה העליונה ואני עובדת כל החיים לקבל עלי את רצונה בהשלמה ובאהבה.

אני לא צריכה לתאר לכם מה זה אומר, אתם בארגון שלכם בטח יודעים את זה מצוין לבד.

יש לי אחות קרובה ויקרה שהילדים שלה הם כמו ילדי והנכדים שלה נכדי. אני משקיעה בהם את הנשמה והם מחזירים לי המון אהבה. עזרתי לה לגדל אותם כשהם היו קטנים וצפופים, לקחתי אותם לטיולים ולחופשות, נתתי מתנות, ואני עדיין נותנת, בכל הזדמנות, שמעתי אותם, הקשבתי להם, אני בשבילם הרבה יותר מסתם דודה רגילה.

בחתונות שלהם אני כמעט לא מצליחה להתפלל על שום דבר נוסף. רק פעיות של עוללים מצטלצלות לי באוזניים. ה’, תברך אותם בזרע של קיימא, אני לוחשת בלי קול, תן להם בית מלא ברכת ה’. מהר, בקלות. שאף אחד לא יעבור שוב את הנסיון הענק שאני עוברת יום יום. אף אחד, בבקשה.

אחותי צוחקת שכנראה בזכות התפילות שלי היא משופעת בכל כך הרבה נכדים, בלי עין הרע. אולי, ואולי לא. בכל אופן, יום אחד הגיע הנסיון גם לשם. אילי, אחת האחיניות הכי קרובות והכי מקסימות שלי, דומה לי מאז ומעולם. בדיוק היא.

חוגגים שנה לחתונה. אני קונה לה משהו קטן ונחמד ובלב שלי מפרפר משהו. שנה זה לא הרבה, אבל אני רוצה לראות שהכל בסדר. שאף אחד לא הולך לפסוע בשביל הקוצים שלי. חוגגים שנתיים. שלוש. אני מזהה את הכאב מאחורי כל החיוכים, מכירה אותו חזק מדי. לא יכולה לראות את איילי. לא מסוגלת לחשוב עליה.

ויום אחד יצא לנו לדבר, בכל זאת, יש לנו נושא משותף עמוק מדי. ואז אני קולטת שלמרות הדמיון – שום דבר לא דומה. יש לאילי כתובת עם מי לדבר, יש לה מי שמארגן עבורם את העניינים ומוליך אותם בסבך הביורוקרטיות, יש להם עם מי להתיעץ, במי להעזר, נפשית וכספית. הם בכלל לא מתמודדים עם מה שהתמודדנו אנחנו בשנים ההם.

הנסיון הוא אותו נסיון – אבל יש להם את בוני עולם, וזה כל כך אחרת!

עכשיו ב”ה, הסתיים לו הדמיון ביני ובין אילי. יש לה תינוקת מקסימה בת חודש, יוכבד, וארבע השנים הקשות והארוכות הן רק חלום רחוק.

אילי אמרה לי שהיא מכינה לכם מכתב תודה ארוך ומפורט, אבל אני הרגשתי חייבת להוסיף גם את השורות שלי. הנסיון – נסיון, אז כמו היום, אשריכם שבזכותכם יכולים אנשים לעבור אותו יותר בקלות!

לחצו כאן לתרומות »