הסיפור של אריה

הייתה לי פוביה ממחטים ומדם.

כשהייתי בסמינר, שאלה אותי אמא שלי איך נראה לי שאוכל עוד כמה שנים ללדת, אם בדיקת דם פשוטה שעלי לערוך נדחית שבועות ארוכים ונגמרת בקריאות: “הצילו, היא התעלפה”.

כמעט שנתיים אחרי החתונה, הלכתי לראשונה לרופא. הוא הביא לי הפניה לבדיקות דם והלכתי לערוך אותן. אני זוכרת איך ישבתי מצונפת בחדר ההמתנה הגדול, מסיטה את מבטי עם כל אחד שיצא מהחדר עם פיסת צמר גפן על פרק ידו. וויתרתי עשר פעמים על תורי, וכשנשארתי אחרונה סימנתי משהו לא ברור לאחות, והנחתי לה לעזוב את המרפאה בלי לקחת לי דם. למחרת עשיתי את הבדיקות. עודף הכבוד העצמי שלי הצליח לגרום לי לא לצרוח, הוא לא הצליח לגרום לי לא להתנודד ולהחוויר ולראות את האחות מתבוננת בי בעיניים קמות ולוחצת בהיסטריה על לחצן החירום.

ואז הגיע עוד ביקור אצל רופא. בכלל לא הייתה לי בעיה קשה, אבל הטיפול-במקרה שלי-היה קשה עד בלתי אפשרי. זריקות, ועוד זריקות שעלי להזריק לעצמי, רצף של בדיקות דם.

חזרתי הביתה שותקת.

בעלי שאל אותי: “נקבע תור?” ואני סימנתי לאו מוחלט בראשי. “לא עכשיו. עוד קצת”.

התחלתי להתפלל לנס שיתרחש. “ה’, אתה יודע שאני לא יכולה, לא יכולה. לא יכולה”. בכיתי.

כעבור שבוע בעלי ניסה שוב. ושוב אמרתי לו: “עוד קצת”.

בפעם השלישית בכיתי ואמרתי לו שכשאהיה מסוגלת אני ארוץ מעצמי לקבוע תור.

בפעם הרביעית הוא שאל אותי בעדינות אם אינני רוצה לפנות לאיש מקצוע שישחרר אותי מהפוביה הזאת.

ואני התפרצתי.

אף פעם קודם לכן לא התפרצתי ככה. הוא היה המום ושתק. אחרי כמה שעות ביקשתי סליחה והוא אמר לי: “אני אשתדל לא לשאול אותך יותר”.

כל יום הבטחתי לעצמי שמחר, כל יום התפללתי להשם שהמחר ישא בכנפיו בשורה ניסית שתשחרר אותי מכל זה. בינתיים הצטרפו השבועות לחודשים והנס לא קרה.

הדם שלי נשפך בלי אף דקירה קטנה של מחט.

ידעתי שאני האישה הכי איומה ונוראית שקיימת בעולם. בעלי, צדיק שכמותו, כל כך השתדל לא לדחוק בי, לא לשאול. לא לומר. בפעמים שהוא כן אמר, זה נגמר בלילה שלם של יפחות היסטריות אל תוך הכרית.

בינתיים מלאו שלוש שנים לנישואינו. בסביבתי אמרו אנשים שאני מתמודדת בגבורה. “איזו גבורה?” רציתי לצרוח. “איזו גבורה?” אני האישה הכי חלושת  אופי שיש בתבל. אני אישה שבגלל מחט וקצת דם קוברת לעצמה ולבעלה את החלום הכי גדול שיש לזוג. אני… מליון ערבים החלטתי שמחר עם שחר אני צועדת לקופת חולים ומתחילה בהליכים, מליון לילות הקצתי מבועתת והודעתי שבסוף לא. הרגשתי לכודה. היה הפחד האיום מהזריקות, היה הפחד שרבץ כמו ברדלס שחור במעמקי התודעה שלי, מהיום בו תגיע סבלנותו של בעלי לקיצה.

היא  לא הגיעה.

מישהו אחר הגיע, אלינו.

קראו לו “בוני עולם”.

 קיבלתי את החיים מחדש. שמונה חודשים אחר התבשרנו בבשורה הקסומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

לפני חודש ויומיים נולד אריה שלנו.

ברשימת “בוני עולם” אנחנו ממוקמים באחד המקומות הקלים ביותר. בטוח. בעיה לא מורכבת, תיק שנסגר בתוך חודשים ספורים עם וי ענק זורח, ותאריך יום הולדת מוקף במסגרת של פרחים.

ואני רוצה להבטיח לכם שהמקום הקל הזה הוא מקום קשה. קשה. קשה. הוא מקום שנמצא בתוך תהומות אינסופיים של פחד ושל חושך, הוא מקום בלי מוצא, הוא מקום שאתה לכוד בו ויודע שזרימתו הקלילה של הזמן פועלת לרעתך עם כל יום שחולף.

הוא מקום שאתה חייב שתהיה לך יד מושטת להחזיק בה שנייה אחת לפני שאתה נבלע לגמרי בתהום השחורה.

לחצו כאן לתרומות »