הסיפור של אפרת

רק לא כמוני,

אבא—

“היא דווקא הייתה בסדר”, אמר לי בעלי, ואני חושבת שגם הוא ידע, לא רק אני, עד כמה הקול שלו נשמע עלוב, “היא צחקה הרבה, ודיברה, והייתה רגילה לגמרי”…

לפתתי את ידית הדלת לפיתה חזקה ולא עניתי.

רגילה לגמרי.

את זה היא יכולה לשחק, אולי, בגן שלה, על הילדות בנות החמש. את זה היא יכולה אולי לשחק על חמותה וגיסותיה, על השכנות, על החברות שלה מהכיתה שכל כך יפה היא מתקשרת לאחל להן מזל טוב להולדת הילד השלישי והרביעי וגם שולחת עוגה או פשטידה. הן יכולות לקנות את החיוכים שלה ואת הדיבורים הקלילים והזורמים ולחשוב שהיא רגילה. לא אני.

“גם אני הייתי רגילה לגמרי”, הצלחתי לומר לו בסוף בקול רגיל, שאני בטוחה שגם הוא ידע כמה הוא בכלל לא רגיל. “זוכר איך אמא שלך החמיאה לך תמיד כמה אנחנו חזקים וגבורים? זוכר את השבת ההיא, השבת ההיא-ההיא, אתה יודע”…

הוא זכר, בטח שזכר. יש דברים שאי אפשר לשכוח. גם השנים הטובות והמקסימות שהעניק לנו אחר כך האלוקים לא הצליחו להשכיח מאיתנו את תהומות הכאב של אז.

השויגר הזמינה לשבת. תמיד היינו נענים להזמנות האלו שלה. שמים בצד את עצמנו ואת ההעדפות שלנו ומגיעים. כיבוד הורים, היה חיים מזכיר לי בכל פעם מחדש. אנחנו יכולים לוותר עכשו על זכויות?

אז שמנו בצד את השבוע הסוחט והקורע שעברנו ובקול עליז רק הודינו על ההזמנה. בעזרת השם, נגיע, מי עוד יבוא? שורי ואפרים? נהדר. באמת מזמן לא נפגשנו…

ביום שישי זה היה כבר נהדר פחות. פתאום התברר שאנחנו חייבים לנסוע בדחיפות לבית החולים, עוד היום. הודעתי בבית הספר שאני לא מגיעה וזינקנו לבית החולים. העניינים הסתבכו והתארכו והשבת התקרבה בצעדי ענק. כשעזבנו את המתחם, פחות משעתיים לשבת, ידענו כבר שזהו, גם הפעם הזאת נכשלה. באותו רגע לא יכולנו אפילו לבכות. זה היה מותרות בשבילנו. עצרנו מונית, הטסנו אותה לדירה הקטנה שלנו בפרברי בני ברק, עלינו בסערה את שלוש הקומות וזרקנו בלי מחשבה פריטי לבוש למזוודת הנסיעות הקטנה. המונית חיכתה לנו למטה. בעלי דחף את המזוודונת לתא המטען והריץ אותה לירושלים, מציץ כל הזמן בשעון, בבהילות מטורפת. חצי שעה לפני שבת הייתה המונית ברחוב שליד. “תעצור כאן”, הורה לו בעלי. לא כדאי שההורים שלו ייתקלו בספיישל הזה פתאום מתחת לבית. אצלם אנחנו משחקים את המשחק באופן מושלם.

בחדר המדרגות שלהם הייתה מראה קטנה. למרות השעה המאוחרת נעצרתי מולה לכמה דקות. ענדתי את השרשרת השבתית שדחפתי לכיס המעיל, היטבתי את הפאה ובעיקר – מתחתי על פניי חיוך רחב.

כולם שם בבית כבר היו מודאגים. זה היה לפני עידן הפלאפונים, ושבת כבר ממש עמדה להכנס. אבל אנחנו נכנסנו פנימה בצעדים רחבים, מפזרים חיוכים ומסלקים מיד את כל הדאגות. כמה אנחות על הפקקים הכבדים ועל יום שישי הקצרצר כל כך, ואני הרי חוזרת מהעבודה רק כמעט באחת…

אף אחד לא ידע שבעבודה בכלל לא הייתי. אף אחד לא ידע איפה היינו כן. אף אחד לא ידע איזו מהלומה נחתה עלינו רק לפני שעתיים, אחרי שבועות ארוכים של תקוות מלחשות. אף אחד לא ידע כלום ואף אחד לא יכול היה לדעת וגם לא לנחש.

וגם אני כמעט לא ידעתי כלום. הייתי שקועה עמוק בהצגה הגדולה. השיחות היו ערות ואני נטלתי חלק פעיל. מתענינת, מקשיבה, נפתלי של שורי שמוציא שיניים ואומר מילים ראשונות… אפילו אני ידעתי להתלהב שזה מוקדם במיוחד. הבן של תרצה, המקבילה שלי בעבודה, נולד בדיוק באותו שבוע והוא רק מגרגר. ובכלל, יש עוד המון דברים לדבר עליהם. ספורים ואנקדוטות מהעבודה שלי, מסיבת הבת מצוה שאני מתכננת. על הספה בבית השויגר ישבה אותה שבת, כמו תמיד, אשה צעירה מצליחה ומטופחת שיש לה חיים עשירים ועולם מלא. אה, גם אין לה ילדים עדיין? לא נורא, השם יעזור ויהיו בקרוב. בינתים היא יכולה לישון טוב בלילה ולקדם פרויקטים בעבודה בבית הספר… זה, בכל אופן, הרושם שהיא משדרת.

ואז הגיע הלילה ושורי וגם חני, שתי הגיסות, נכנסו לחדרים להשכיב את ילדיהן. וגם אני נכנסתי שמה, להשכיב את עצמי. קיר דק מפריד בין החדרים בבית השויגר, קיר גבס דק שבשום אופן לא יכל לעמוד כנגד צרחותיו של נפתלי, שמן הסתם מצמיח שיניים. הדלת היתה סגורה, המסך ירד, ואני יכולתי לרגע לחזור להיות אני. אני שבורה וכאובה עד היסוד. אני עצובה עצובה, שחוגגת בעוד חודשיים שמונה שנות נישואין, אבל טעם מר כל כך מתלווה לחגיגה הזו.

כשבעלי חזר הביתה מן הטיש הייתי ערה עדיין. וגם נפתלי ושורי שמעבר לקיר. הקיר היה דקיק ושנינו שמענו היטב את מילותיה הלוחשות של שורי. “מה אני עושה עם הבכיות האלו?” שאלה שורי את בעלה, קרובה ליאוש, “מה קורה לילד? הוא אף פעם לא צורח ככה… לך תדע. מירי מקסימה, היא טובה כל כך ומשתדלת, אבל לך תדע אם זה לא עין הרע שהיא עשתה לנפתלי שלנו… אתה יודע, עם כל זה שהיא כל כך משתדלת היא בכל זאת מחכה כבר שמונה שנים, והלב שלה יוצא לילד… לך תדע מה זה עשה לו”…

בומס. הרגשתי שהרצפה רועדת לי מתחת הרגליים. עין הרע! עין הרע אני עושה לו, לתינוק שלהם. אני האשמה בבכיות שלו. אני. אני שקורעת את עצמי כדי להיות נחמדה לכולם, כדי לבוא להתארח גם כשאין לי כוחות נפש לראות איש, להתענין בכל אחד, להחמיא. לשמור את תהומות יגוני בליבי ולשדר פנים שוחקות. אני הדודה הרעה הזו, שאולי צריך להחביא מפניה את התינוקות, שלא תטיל בהם את עינה הרעה, חלילה…

אותו רגע קרע ממני בבת אחת את אחרון המסכים והמסכות מעל פני ושחרר את הדמעות האצורות. בכיתי על שורי שבחתונה שלנו עוד לבשה שמלת שושבינה ורודה של ילדונת בת עשר ועכשו היא פוחדת מהעין הרע שלי, בכיתי את השבוע הקשה שעבר עלינו, בכיתי את יום שישי המייסר, בכיתי את האין הגדול בבכי שוטף שלא נגמר.

בעלי עמד לידי אובד עצות. אמצע הלילה, בית הוריו, ואני מפורקת לפיסות פיסות, כמו שלא הייתי אף פעם. פתחתי את זרם המים באמבטיה הסמוכה בעוצמה המירבית, מטשטשת בכך את קול הבכי הבלתי נשלט וממשיכה להתייפח. ואז, בהחלטה של רגע, ידענו שנינו מה אנחנו עושים. הלכנו לכותל.

יצאנו בדממה, על קצות האצבעות. הלכנו שעה בקור של טבת ירושלמי, היינו שם שלוש שעות, אולי אפילו יותר, חזרנו עם קרן ראשונה של בוקר. איש לא ידע בלכתנו ובשובנו. איש לא ידע איזה לילה עבר עלינו. בבוקר נכנסה שורי לסלון בעיניים עייפות, מסבירה שלא ישנה חצי לילה, בגלל נפתלי. “אני מקווה שלך הוא כן נתן לישון”, התנצלה באוזני. “אה, זה בסדר”, חייכתי אליה בגבורה, “רוב הלילה בכלל לא שמעתי אותו”… וזו היתה הרי אמת לאמיתה.

אז פלא שאחר כך העביר לנו קיר הגבס את הדיווח העדכני ש- מדהים עד כמה אנחנו נראים כרגיל… בקושי אפשר לראות עלינו שאין לנו ילדים כבר כמעט שמונה שנים…

זו הייתה מחמאה ענקית ועצובה גם יחד. ובדיחה אירונית פרטית שלנו בשנים שעוד חלפו עלינו אחר כך עד לגאולה. בקושי אפשר לראות, אח, ממש בקושי.

“אז גם על ציפי שלנו כנראה בקושי אפשר לראות”, חזרתי ואמרתי, “אה?”

“הרפואה התקדמה המון בשנים האלו”, ניסה בעלי לעודד אותי. “ציפי ומאיר לא מוכרחים לעבור את מה שאנחנו עברנו”. שוב היה בעלי בתפקיד המעודד, מפיח התקווה, זה ששומר על האופטימיות בכל הכוח. לא התרכזתי במילים שלו, חשבתי על ציפי ומאיר ועל משחק התפקידים בבית הצעיר שלהם. עוד מעט הם נכנסים הביתה. סוגרים את הדלת, משילים מעילים ומסכות. מאיר מתישב ליד השולחן, משחק בזקנקנו הקצרצר ונאנח אנחה שוברת לב. ציפי מתישבת לצידו על אחד הכסאות היפים שקנינו להם לחתונה, כשרצינו לראות אותם מסודרים, מאושרים. אולי על הספה, בעצם. הספה שקנינו להם לפני שנה ליום הנישואין השלישי כשראינו שהזמן חולף והם לא מסודרים וגם לא יכולים להיות מאושרים, עדיין. מה היא אומרת לו, ציפי, הילדה היקרה שלי, שכל כך התפללתי שיהיה לה טוב, שלא תעבור אף פעם את מה שעברתי אני? מה היא אומרת לבעל הצעיר והשבור שלה? איך היא מעודדת אותו, מפיחה בו תקווה?

ואפשר שמשחק התפקידים ביניהם הפוך הפעם. אלו דברים שתמיד מתהפכים. גם אנחנו היינו ככה. פעם אני החלשה וחיים החזק ויום אחד הגיע דווקא הוא אל סף השבר ואני נחלצתי לעודד, לחזק ולהרים. ויום אחד מגיע גם יום שחור כזה בו כבר לאף אחד לא נשאר כוח, לאף אחד— אבל היום הזה נורא כל כך שאני לא מצליחה לראות כדוגמתו בסלון של מאיר וציפי. לא יכולה בשום אופן.

“תגיד לי שזה לא יכול להיות”, אני בוכה לחיים, “תגיד לי שהם לא יעברו את מה שאנחנו עברנו, תגיד לי”—

חיים מנסה להגיד. תמיד הוא היה כך, מנסה לומר את מה שאני מחפשת כל כך לשמוע. שבשנה הבאה כבר יהיה לנו ילד, שבחנוכה הבא גם אנחנו נגיע עם עגלה למפגש המשפחתי ולא רק נרים כל רגע אחיינים אחרים ונצבוט להם בלחיים כמה שהם מתוקים, שבעזרת השם הטיפול הזה יצליח, בטח שיצליח…

עשר וחצי שנים הוא אמר אמירות ואני לא התעייפתי מלבקש אותן בכל פעם מחדש, למרות עשרות ההבטחות הקודמות שהתנפצו על פנינו פעם אחר פעם…

חיים פנה לאכול משהו למלווה מלכה. אני לא הייתי מסוגלת להצטרף. האוכל משבת עוד עמד לי בגרון ולא היה לי תאבון לכלום. ציפי שלי, בת הזקונים המפונקת שלי, שגידלנו אותה עטופת צמר גפן והגשנו לה הכל בכפית של זהב, איך היא צולחת לבד את האוקינוס הזה שעל בשרי אני יודעת כמה עמוקים ומטביעים גליו, איך, רבונו של עולם?

ניגשתי אל הטלפון בדחף בלתי נשלט. מוכרחה להתקשר אליה, לשמוע שהיא בסדר לפחות כלפי חוץ, שהיא מצליחה להתגבר. אולי להצליח ללחוש לה כמה מילים חמות וטובות כאלו, שבשבת רק עמדו לי על הלשון אבל לא הצליחו להאמר.

חייגתי. “זכרת להוציא את השקית השחורה מהמזוודה ולשים במקפיא, ציפי’לה?” שאלתי אותה בקול רך, כזה שכל דאגת וכאב השעה האחרונה התקפלו אליו, “יש שם קציצות בקלה שהכנתי לך, למקפיא, וגם כרובים ממולאים שאת אוהבת, שיהיה לכם”…

“בטח זכרתי”, אמרה ציפי, “והכל נראה מצוין. באמת תודה, אמא”.

“לבריאות”, אמרתי לה, והקול שלי נחנק פתאום. רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים. רציתי להחזיק את ידה ולתת לה כוח, רציתי לומר לה שאני מבינה אותה יותר משהיא חושבת, רציתי להגיד לה שאני לא שואלת ולא מתערבת ולא פותחת בכוח אפילו חרך קטן למרות שהלב שלי מתפלץ מרצון לדעת מה עובר על הילדה היקרה שלי ואיך היא שורדת, כי אני יודעת על בשרי עד כמה הדברים האלו עדינים ומורכבים וכמה לא פשוט לשתף בהם אפילו את אמא’לה הדואגת והאוהבת שהלב שלה נקרע.

אבל מכל הדברים האלו יצא רק כחכוח מוזר, וזהו.

“אמא?”

“כן, ציפי’לה”.

“רצית משהו מיוחד, אמא?”

“לא, ציפי. מה פתאום. רק התקשרתי בגלל הבקלה והכרוב, רציתי להיות בטוחה שזכרת לשים במקרר”. בטח בגלל זה. רק רק בגלל זה.

הימים חולפים ושיחות טלפון דמויות קציצות בקלה נכנסות לריטואל החיים הקבוע שלי.

מכירה הזדמנותית של סריגים שאולי מתחשק לה לבוא ולקפוץ לשם יחד. שקית שמישהי השאירה עבורה, אולי זה דחוף לה, מטפחת ראש שהיא שכחה בשבת האחרונה ועוד כל מיני כאלו. ושום דבר מהדברים האמיתיים עצמם. שום דבר.

יום אחד אני חוזרת הביתה מוקדם מהמשרד. אני נועצת את המפתח בחור המנעול והופס, משהו נתקע. ברגע הראשון אני נבהלת, אחר כך אני נזכרת שלשני הילדים שלי יש מפתח. יכול להיות שצביקה קפץ לכאן לקחת משהו? ציפי גננת בפרבר מרוחק מחוץ לעיר. היא לא יכולה לצנוח לכאן סתם באמצע הבוקר. אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. מכשיר הפקס שבכניסה מזמזם ואני מזהה את ציפי שלי רכונה עליו, גבה אלי. ערמת דפים בידה והיא שולחת אותם בזה אחר זה. ציפי? עכשו?

“שלום”, אני אומרת בקול.

ציפי קופצת בבהלה. “אה, שלום”, היא אומרת מיד, “לא חשבתי שאת בבית, זאת אומרת, עברתי פה באזור אז נכנסתי לשלוח כמה דפים בפקס. משהו דחוף. אני… אני לא בעבודה עכשו. יש לי ממלאת מקום היום”…

אני רוצה לומר לה שזה בסדר גמור, ושהיא יכולה לשלוח מה שהיא רוצה למי שהיא רוצה ואני ממש לא מתכוונת לראות ולהסתכל ולחטט ולא כלום. להפך. אם יש משהו קטן כזה שאני יכולה לעזור לה בו כמו מכשיר הפקס שלי שנמצא כאן קרוב לקופת החולים בה כנראה ביקרה קודם – אז מצוין ואני דווקא שמחה. אבל אז קופצת לי מול העיניים שלישיית מילים שחורות מהצד השמאלי העליון של הדף שבתוך המכשיר ונהיה לי רע. הידיים רועדות לי. הלב שלי דופק בקצב מטורף. שם? שם הם אוחזים? זה מה שמחכה עכשו לציפי שלי? זה השביל שבו היא צועדת?

לאנשים אחרים אולי לא היו המילים האלו אומרות הרבה, אבל אני, למודת נסיון שכמותי, ידעתי מצוין את משמעותן, ובעיקר את מחירן. מאיפה הולכת הילדה שלי לגייס את סכומי העתק שמצריכים הטיפולים המורכבים האלו, למען השם? אנחנו משתדלים לעזור לה כמה שאפשר, דוחפים להם כל חודש כמה מאות שקלים, כמה שאנחנו רק יכולים. הם תמיד לוקחים, בתודה גדולה וכנה. אבל מה בין הסכומים האפסיים האלו לעלויות הענקיות של הטיפולים שלקראתם היא הולכת? מי יממן לה את זה, מילגת הכולל של מאיר? המשכורת המתעתעת שלה מ’רשת הגנים’?

בבת אחת הייתי בשנים ההן, בבור השחור והעמוק ההוא.

היה לילה. ישבנו ליד שולחן המטבח, המון דפים וניירות עליו ושתיקה כבדה כמו חומה. חומת ברזל עבה וקפואה שמפרידה בינינו לבין היקר והנכסף בחלומות. פעם אחר פעם הוציא בעלי את המחשבון וניסה לערוך את החישוב מחדש. אם ניקח את ההלוואה של החבר ההוא מהכולל שהיא בתשלומים נוחים, וניקח גם הלוואה בנקאית, ונשבור את התוכנית ההיא שפתחנו מיד אחרי החתונה – עדיין אנחנו עומדים בפחות משליש הסכום שדיבר עליו הפרופסור. זה היה רגע מרסק. כמה רופאים עברנו עד שהגענו לפרופסור המקצועי הזה. רופאים שלא ידעו דבר וחצי דבר בבעיה הספיציפית שלנו ורק בלבלו אותנו בעוד ועוד בדיקות מיותרות, זריקות שלא עשו דבר וטיפולים מייגעים ומייאשים. עד שכבר הגענו לאדם הנכון, עד שהגיע סופסוף התור המיוחל אחרי חמישה חודשי המתנה – והכל לחינם. הטיפול יקר מדי. אין לנו כרגע שום אפשרות לגשת אליו.

כבר למחרת אמרתי למנהלת שלי שאשמח לקחת את ההדרכה בשני חוגים אחר הצהריים, אה, ואם היא יודעת על תלמידות פרטיות היא יכולה להפנות אלי, אשמח מאד. היא הביטה בי באלכסון. “ואת בטוחה שזה לא יהיה לך מדי קשה? גם משרה מלאה פלוס, גם חוגים, גם תלמידות פרטיות?” לא עניתי. מדי קשה זה לשבת בחיבוק ידיים ולדעת שיש מה לעשות אבל את לא עושה את זה כי אין לך עדיין כסף, צרחו בתוכי המילים, מדי קשה זה לעלות כל יום הביתה, לעבור דרך כל העגלות של הבנין ולדעת שהעגלה שלך עוד רחוקה. רחוקה רחוקה. אין לך מספיק כסף אז היא צריכה עוד לחכות. אולי עוד ארבע שנים, אולי עוד חמש, כשהחברות שלך תחגוגנה בר מצוות וגם תתחלנה לשמוע שידוכים, אולי אז תצליחי לחסוך מספיק כסף בשביל לממן את הטיפול.

עבדנו בפרך. זו היתה נקודת המפנה בה עזב בעלי את הכולל לגמרי ויצא לעבוד יום שלם. הוא אהב כל כך את הלימוד אבל החיים הציבו אותנו בנקודה כזו של אין בררה. מה לא יתנו שני אנשים כאובים שמבקשים רק דבר אחד, בסיסי כל כך, קיומי כל כך, כל כך מובן מאליו לרבבות בני אדם בתבל – ילד?

אחרי שנתיים וחצי ארוכות כמו הנצח היה בידינו רוב הסכום ועם עוד כמה גמ”חים יכולנו לגשת לטיפול. פחות משנה אחר כך חבקנו באושר שאין דומה לו את צביקה בכורנו ועוד שנתיים לאחר מכן היינו הורים גם לציפי, המקסימה שבמתנות.

ועכשו עומדת מולי ציפי הזו, המקסימה שבמתנות, וגם ידיה שלה ריקות, כמו שהיו ידי שנים ארוכות כל כך. וגם ליבה קרוע ושסוע, כמו שהיה ליבי, וגם היא טומנת בלילות את פניה בכרית גדולה ובוכה שם את נשמתה, משוועת לתינוק. תינוק אחד לגדל אותו להשם ולתורתו.

אני רוצה להבטיח לה עזרה, להגיד לה שנעשה הכל כדי לסייע בעדם, נחנוק את עצמנו כמה שאפשר וניתן להם סכום גדול יותר כל חודש. רוצה לומר לה שאבא כבר ידבר עם חברים, ישיג לה גמ”חים, הלוואות, אנחנו נזיז הרים בשבילה, נקרע שמים. אנחנו לא נשאיר אותה ככה בבור השחור הזה שבו היינו אנו, יודעת שיש למעלה שמים תכולים ושמש זורחת ותינוקות מחייכים ומוביילים מנגנים – אבל אין דרך להגיע לשם. לא, אנחנו לא נתן לזה לקרות שוב.

אבל במקום מילים יוצא לי מהגרון כחכוח מוזר שמהר מאד הוא מקבל צורה של יבבה.

ציפי מסתובבת אלי במהירות. “אמא?”

זהו, אין לי שליטה. ארבע השנים שלה מצטרפות לעשר וחצי שלי והופכות יחד לבלילה בלתי אפשרית של כאב זועק ואין אונים.

המילים פורצות ממני כמו באשד. “אני לא יכולה שאת ככה, ציפי, כמו שהייתי אני. ככה עם כל הדפים וכל הבדיקות וכל הביורוקרטיות הבלתי אפשריות האלו שסוחטות את הבנאדם. לא יכולה לחשוב עליך ככה לבד בתוך כל זה, לבד עם הכאב, לבד עם האכזבות, לבד עם הדמעות… והכסף, ציפי, הסכומים האגדיים האלו… זה הרי משהו שלא תוכלו לעמוד בו בחיים!”

ציפי לא מבינה אותי, אני רואה את זה בעיניה הגדולות ומתעגלות.

“אבל אמא”, היא אומרת לי ואני שומעת את התמיהה בקולה, “את יודעת בכלל למי שלחתי את כל הדפים האלוו? ל’בוני עולם’. יש שם יועץ מיוחד שמטפל בכל התיק שלנו מהתחלה, כל הזמן, צמוד. אנחנו מעבירים לו את הבדיקות והתוצאות וההפניות והסיכומים של הרופאים והכל והוא מסדר כל מה שצריך. הוא אפילו לא הסכים לומר לנו מה העלות של הטיפול הזה. זה עלינו, ככה הוא אומר כל הזמן, אתם צריכים רק לעשות את זה, לא משנה לכם המחיר.

הוא ואשתו מדברים איתנו שעות, מעודדים, נותנים תקווה, מושיטים לנו יד ברגעים מייאשים, לא נותנים לנו ליפול. הם גם מתלווים אלינו לכל מה שצריך, ועושים את זה עם כל המסירות וכל הנחמדות שבעולם. אולי פעם אכיר לך אותם, אמא, ותביני על מה אני מדברת… זה משהו אחר ממה שאת הכרת וידעת ועברת, זה אחר לגמרי”—

למחרת שוב יצאתי מהמשרד מוקדם יותר ולקחתי מונית למשרד של בוני עולם. חיפשתי מישהו אחראי כדי לומר לו כמה מילים. הפנו אותי לפ’. ישבתי מולה במשך שלוש שעות וספרתי לה את הספור שלי, מתחילתו. דברים שלא דברתי עליהם בחיים עם איש – עלו פתאום בשיחה הזו. בכיתי כמה פעמים. על כאב ישן שנרפא, על כאב של עכשו שעדיין מבעיר את ליבי, מחכה לישועה. משהו באשה הזו שמולי היה משתתף כל כך, מבין כל כך. משהו שגורם לך לשפוך את הלב וגם למלא אותו מחדש לאחר מכן, בנוחם ובתקווה.

פתאום הבנתי את המילים של ציפי שלי מאמש. הבנתי על מה היא דיברה. מה נותן לה כוח, מה מעניק לה תקווה, מה מחזיק אותה בימים קשים ושחורים שחוץ מלבכות לא מתחשק לך בהם כלום.

חודש וחצי עברו מאז. עם ציפי לא הוספתי עוד לדבר על כך מילה, אבל עם זה אני הולכת לישון רגועה יותר. עוברים עליה רגעים קשים, בלי ספק, ושהשם ימלא כבר את משאלתה מה רמהר, הלואי ואמן, אבל אני יודעת לכל הפחות שיש לה מישהו לדבר איתו, כתף לבכות עליה, יש לה יד להאחז בה, יש מישהו מלווה אותה, יש לה כתובת, משענת. היא לא אבודה כמו שהייתי אני.

אני מבינה שהטיפול כבר בעיצומו וקורעת רקיעים בתפילה ובצדקה, כל יום מחדש. אבל יחד עם התפילה והדמעות אני נושאת כל יום גם כמה מילים של תודה להשם. אם כך גזרת באהבתך, אלוקים, ובחרת גם בציפי שלנו לנסיון הקשה הזה – תודה לך, רבונו של עולם, שנתת לה אותו בזמן הזה ולא בימים ההם. תודה ששמת לצידה אנשים יקרי רוח המרפדים לה את דרך החתחתים הזו, המלאכים של ‘בוני עולם’…

לחצו כאן לתרומות »