הסיפור של אודי

השעה חמש לפנות בוקר. היום אני שבה לעבודה מחופשת לידה שהארכתי קצת.

העיניים שלי בטוח אדומות מעייפות ויש לי גם עיגולים שחורים, אולי. נראה לי שרחלי הרגישה הלילה שמשהו עומד לקרות לסדר היום שמוקדש רק לה. היא פצחה באחת בלילה בזעקות ונרדמה רק מקודם.

ואני לא חזרתי לישון. פתאום בער לי לכתוב לכם את המכתב הזה.

כי פתאום בבת אחת, נזכרתי בכל הבקרים שקמתי בהם אדומת עיניים וטרוטה מחוסר שינה, בכל הימים שפתחתי עם עיגולים שחורים מודגשים מתחת לעפעף, ואז הגיעו הניסיונות לטשטש את זה לפני שאני הולכת לעבודה. הייתי שוטפת פנים שוב ושוב, מורחת קרם עיניים ומתאפרת, והולכת לשאול את בעלי אם רואים שבכיתי, או אם רואים עד כמה אני עייפה. הוא תמיד אמר שלא רואים. לא היה חסר לו שאחליט להישאר בבית ואאבד את המקום השפוי היחיד שהיה לי בעולם, העבודה.

היום אני אמא עייפה ומאושרת. את דמעותיי השם מחה כבר, והעיגולים הם לא מסוג שצריך לטשטש.

אני רוצה להגיד לכם תודה על כל מה שעשיתם בשביל שנגיע עד כאן.

מצרפת לכם תמונה שלה מהצילומים שעשינו לה.. נסיכה כזו.